הפמיניזם - תופעה מכוננת שהתחזקה מאוד במחצית השנייה של המאה העשרים, הרחיבה את כיווני החשיבה, והעמיקה את שיח-הזכויות, ובעלת השפעות מרחיקות לכת.
הפמיניזם, תנועה ואידיאולוגיה שחוקרת את עצמה, וכתוצאה מכך, התפתחה ספרות ענפה, מחקרים ויצירות ספרות המתייחסים להיבטים שונים של הנושא. מדובר בתופעה חיה ונושמת, דינאמית, מושכת ומאיימת. ולא רק זאת, התנועה מתפתחת ואף מצמיחה תת-תנועות ומגמות שמעידות על פעילות נמשכת ותוססת של הפמיניזם. בהקשר זה, אפשר לומר שהפמיניזם שובר מיתוסים ומוסכמות ומאפשר חיבורים מגוונים. חוקרי פמיניזם מדברים על גל שני וגל שלישי של... תופעות אלה מקשות לא מעט על המבקר שמבקש להתייחס אליהן. עם החשיבות של הפמיניזם והשפעתו כתנועה הומניסטית הדוגלת בשוויון, והשינויים המתחוללים בעקבותיו - כמו כל שיטה חדשה - הפמיניזם אומנם מציע פרדיגמות חדשות1, שאמורות לשפר את מעמד האישה, אך יוצר בעיות חדשות, בהן דילמות קשות לפתרון, בעיקר בשאלת האימהות.
גילוי נאות: אף פעם לא חשבתי על הקושי לבקר עניין שאני תומכת בו ומזוהה אתו, במקרה זה הפמיניזם. מדובר ב"התנגשות-ערכים". קונפליקט בין שני ערכים צודקים: מצד אחד, אני עצמי רואה בפמיניזם מאבק צודק לתיקון החברה, לשוויון ערך האישה ומעמדה, ומצד שני, אני נושאת את דגל המאבק למען זכויות הילדים. כאישה, אני מזוהה עם הרעיון הפמיניסטי, וכמחנכת וכאם אני מגדירה את עצמי כ"סנגורית של ילדים" (Child Advocate) ופועלת כמיטב יכולתי לקידום מעמדם של ילדים, במשפחה, במערכת החינוך ובחברה כולה. השקפתי לא מנעה ממני ליהנות מגידול ילדי, תוך כדי לימודים ועבודה חינוכית.
במהלך חיי, יישמתי את הרעיון הפמיניסטי, בחברה ובמשפחה. למדתי, ועבדתי שנים ארוכות. אני אישה דעתנית, יוזמת ומשתתפת בקבלת החלטות, ומעורבת בענייני החברה. יחד עם זאת ממשתי גם את האימהות, בגיל צעיר. נכון, לא הייתי אמא במשרה מלאה אך הייתי אמא טובה ומאושרת בילדי. מעולם לא נקלעתי לקונפליקט פנימי בעניין זה. לא הרגשתי "קורבן" משום כיוון. ועוד, הייתי פעילה למען זכויות-הילד – גם במסגרת עבודתי החינוכית וגם בפעילות התנדבותית ביוניסף – קרן האו"ם למען הילד.
כ"סנגורית של ילדים" (בסלנג המקצועי) – שפעילה, חוקרת ומקדמת את זכויות הילד מזה עשרים שנה, ברור שאני מזוהה עם הצורך לגונן ולהיטיב עם ילדים. מכאן, אני מנסה להבין את הגורמים למצבם של ילדים, ומכאן עולה השאלה: "מי שומר – או לא שומר על הילדים?" (שומר במובן הרחב של המילה: מגונן, דואג, מקדם, תומך וכו')לפמיניזם השלכות חיוביות והשלכות שליליות על מצב הילדים.
בהכללה גסה, כל תנועה שמחזקת תרבות של זכויות, כל מה שמחזק רעיונות של צדק והומניזם – טוב גם לילדים. אולם, כשעוזבים את ההכללה, מגלים שלא תמיד זה כך. ברור שהפמיניזם אינו הגורם הבלעדי לפגיעה בילדים, שסבלו הרבה לפני שהפמיניזם התחיל להשפיע על חיינו, אך אין הצדקה להתעלם מהשלכות קשות של הפמיניזם על ילדים.
מאחר שהפמיניזם הוא עובדה קיימת, תנועה שהולכת ומתחזקת – וטוב שכך - אני מאמינה שסבל רב היה נמנע, אילו החברה שתפה פעולה עם הפמיניזם ויצרה אלטרנטיבות מתאימות. אכן, לא ייתכן להחזיר את הגלגל לאחור, למה שהיה בטרם המאבק לשוויון מעמד האישה, כמו כן אני בטוחה שאין להסכים שאת המחיר ישלמו רק הילדים. החברה חייבת לתת מענה ראוי למצב החדש, שהוא תוצאה בלתי נמנעת של התפתחות החברה. שני המאבקים הם מאבקים ערכיים שאמורים להיטיב עם בני אדם, ולעשות את החברה האנושית לביתו של אדם - מקום שאפשר וראוי לחיות בו.
לפמיניזם השלכות חיוביות על הילדים –
הפעילות לקידום שוויון מעמד האישה מהווה מודל לפעילות דומה לקידום זכויות הילד. בזכות הזיקה החיובית שבין מאבקי זכויות-הנשים וזכויות-הילד, התובנות ביחס להבניה החברתית והשפעתה על מעמד האישה, הביאו לתובנות חדשות גם לגבי מעמד הילדים, בעיקר, הבנת הזיקה בין תכונות ביולוגיות-תורשתיות לבין היחס של החברה אליהם. הודות לבחינה מערכתית; התבוננות בתמונה הגדולה, ולא רק במצב הנשים או הילדים, בהבנת החשיבות של העלאת המודעות לנושא, בשאיפה למודעות רחבה.
מכיוון שראיית הילד כאדם נושא-זכויות, היא משימה שכרוכה בשינוי "סדרי בראשית", אני מייחסת חשיבות רבה לייצוג הנושא באמצעים אמנותיים, ספרות תיאטרון קולנוע ושאר אמצעי התקשורת. בהשראת גישה זו נכתבו גם ספרים על הילדות, אם כי כאן לא הילדים עצמם כתבו – אלא סופרים וסופרות, שהודות לרגישותם נתנו לנו הצצה נדירה אל נפש הילד. רבים אמנם מתארים את ילדותם, אך מעטים פותחים את סגור לבם. יהא זה "מכתב לאב" של פ. קפקא, או "כאשר אשוב ואהיה צעיר" של י. קורצ'אק או הסרט "פאני ואלכסנדר" של א. ברגמן, או שירה של ד. רביקוביץ "בובה ממוכנת" – פה ושם מתגלה יוצר שמצליח להתחבר לתחושות ורגשות שחווה כילד. וזה לא קל. יצירות אלה נחשבות ל"חתרניות" – משום שהן בניגוד מוחלט לתבניות חשיבה קודמות – "הילד כרכוש הוריו" ובסתירה למוסכמה ולדימוי הרומנטי, הקיים ביחס לאהבת ההורים לילדיהם. גם כשהם כבר קיימים, יש נטייה להתעלם או לפרשם כיצירה בדיונית ולאו דווקא עדות לחוויות חייו של האמן, הסופר.
לפמיניזם גם השלכות הפוגעות בילדים –
שינוי סדר העדיפויות, מהעדפה של הילדים והמשפחה, להעדפה של קריירה, יצירת 'משפחה חדשה', הורות חדשה ואימהות חדשה. מול צרכי היסוד של הילד – שלא ממש השתנו. התעלמות מהצורך ומן הקושי באימהות, במקום לייצר דפוסים חדשים והולמים את צרכי האישה וצרכי הילד כאחד, ומהצורך בהיערכות חדשה; מתוך דבקות במטרה הצודקת – התעלמו מהקושי האימננטי של התהליך והשאירו מאחור או בחוץ נשים רבות שלא היו יכולות להכיל את השינוי.
בעיניי, הבעיה הקשה ביותר לעניין הילדים נמצאת בשינוי תפיסת האימהות. בעוד שמעונות-יום לאימהות עובדות, או הכרה בשכר מטפלת כהוצאה מוכרת הם לוגיסטיקה, כלומר פתרונות חברתיים פוליטיים שניתן להחליט עליהם ולממשם, לעומתם, התהליך התוך-אישי, הנפשי-רגשי, "איך אני מסבירה לעצמי את הרגשות המציפים אותי ואת התנהגותי כאם צעירה"? חווית האימהות, הדימוי-העצמי והרגשת-הערך, היחס אל האימהות הן מצד האימהות עצמן והן מצד החברה אל האימהות, מושג האימהות – כל אלה, אינם מתנוססים על דגלים, הם זרמי-מעמקים סמויים מהעין, שמחייבים שינוי עמוק, והרבה יותר קשה. את משמעותן של אלה חקרה פרופ' אן קפלן2 – דבריה הם עדות אישית רפלקסיבית מעניינת ואמיצה:
"ברמה האישית - אימהות הייתה בשבילי החוויה הרגשית התוך-אישית המשמעותית ביותר של חיי המבוגרים... בתפקידי כאם חד-הורית, העונג וההנאה הבלתי מודעת והסיפוק מהאימהות מן ההתחלה, עמדו בתחרות מול הלחצים והצרכים שלי להיות מעורבת ביותר, אינטלקטואלית ופוליטית במהלכים חברתיים, וגם ליהנות ממערכת יחסים בוגרת ומשמעותית".
האם נשים שמודעות לזכויותיהן, רואות אחרת את זכויות הילד?
הבעיות העיקריות בממשק פמיניזם - ילדים הן:
- השינוי הקיצוני והמהיר בדימוי האישה, ותפקודה במשפחה (שאלת האימהות)
- השלכות המגמות העיקריות של הפמיניזם על מצב הילדים ואיכות החיים שלהם.
רק בשנים האחרונות מנסה השיח הפמיניסטי להבין ולתת לגיטימציה כלשהי, לתפקידן המיוחד והמרכזי של נשים במכלול היחסים של משפחה - הורים וילדים, עולות שאלות כמו "...מה השפעת תפקודן כאימהות על חייהן" משפחות בראייה סוציולוגית ואנתרופולוגית, או"פ, עמ' 360. שאלות אלה מתעניינות ומתמקדות בתהליך שקורה לנשים, אך חשוב לי להוסיף עוד שאלה, חשוב לכולנו להבין גם "איך האימהות 'החדשה' משפיעה על ילדים"? ואני שואלת את עצמי: "האם נשים שמודעות לזכויותיהן, רואות אחרת את זכויות הילד"?- כל עוד קיימת אימהות, מעניין אותי "כיצד הפמיניזם משפיע על האימהות". האם היא נעשית טובה יותר? סובלנית? אמפטית יותר? האם נשים יכולות סוף סוף ליהנות מאימהותן? האם החברה סובלנית יותר, היש היום דרגת חופש גבוהה יותר כדי לממש אותה על פי אישיותן וסגנונן? על אף הגיוון העצום בחוויית האימהות, ברור שלא ניתן לדבר על אימהות אחת. אימהות מכילה וממזגת בתוכה גישות וסגנונות שונים, אצל כולן היא תלוית אישיות ותלוית תרבות כאחד. אצל רובן, הולך ומשתנה האופן בו נשים מבינות את עצמן. האימהות, עוברת שינוי מרחיק לכת. אך דווקא עניין זה לא נחקר דיו. על פניו, נראה כאילו חוששים לגעת בנושא, ולמיטב הבנתי לא מדובר במקרה. לא ייתכן שהאימהות "נשכחה", היא לא יכולה להישכח, מכיוון שבעבר היא מלאה תפקיד מרכזי ובלעדי בחיי האישה, העבר ההוא מחלחל כלפי מעלה, ועד היום היא חוויה מרכזית ועוצמתית לנשים, גם כאשר בנוסף לאימהות הן ממשות את עצמן, מגיעות לעצמאות כלכלית, מצליחות ומפתחות קריירה. מתוך דאגה ועניין רב, אני מנסה להבין את סיבת הדבר.
השוויון, כבוד-האדם של האישה, חלוקת-תפקידים חדשה, עצמאות, אוטונומיה - משימות רבות נפתחות היום בפני נשים, כמעט שאינן משאירות זמן, קונקרטי ומטפורי, למחשבה על האימהות וליישומה. אימהות נשארת במחוזות הסטריאוטיפים השמרניים מצד אחד " אימהות היא פסגת הנשיות"... או שהיא מוקצנת לכיוון השני, חוזרת ונתפסת כמשקולת על הצוואר... לעיתים ככורח ביולוגי, לעיתים כהיענות למוסכמה תרבותית, ילדים, כלומר אימהות נתפסת כמחסום מובהק לשחרור האישה, אך נשים מעטות מוכנות או רוצות בלב שלם לוותר על אימהות. ולא מדובר באירוניה.
נשים רבות נכנסות להרפתקה הפמיניסטית ללא רקע מתאים. אך רוב הנשים בכל זאת אינן בוגרות לימודי-מגדר באקדמיה. או שהן שבויות בתוך הדימוי המסורתי השמרני, עם שכנוע עצמי, או פשוט אשליה, שכפי שהיה תמיד, האימהות תעניק להן גם מעמד נכבד וגם חוויה מתגמלת וייחודית, או - שהן כבר אכלו מן ה"פרי-האסור". הן כבר "יודעות". מעניין שבעבר, נשים לא העבירו ביקורת על מצבן ורק הכינו את הבנות לקבלת המצב. הדבר בולט במיוחד בשאלת מילת-הנשים. דווקא זקנות השבט, אלה שסבלו בעצמן מן הנוהג הנורא, האימהות, הן אלה שמקפידות להביא את בנותיהן לטקס המילה. פרוצדורה פולשנית, אכזרית ומסכנת-חיים. יש המסבירים זאת כנקמה על מה שנעשה להן, ולא כאן המקום להרחיב, אלא להבין את גודל השינוי שחל היום, כאשר נשים מגלות לבנותיהן מה צפוי להן. (ראו: עלי "כופרת" בעמ'... וגם מה אנחנו מספרים או לא מספרים לבנותינו בספר זה, עמ'....) ולתת את הדעת לאלה שעדיין לא ...
התקשורת לסוגיה, מפשטת ומרחיבה את החשיפה להיבטים השונים של מעמד-האישה, שרווחים באוניברסיטאות, ומעלה את הנושא לעתים קרובות, ובאמצעים נגישים יותר לציבור הרחב. צעירות שנחשפות לנושא, באוניברסיטה או בתקשורת, שעדיין נמצאות לפני חווית האימהות, לומדות על "המצב הקשה והלא צודק" של האישה במשפחה ועל העול הכבד שגידול הילדים מטיל על האישה. מבלי משים, אימהות וילדים נעשים לאיום.
"בשנים האחרונות יש מערכת הסתה פרועה של ד-לגיטימציה של ילדים. בתהליך הדרגתי ברור שהתחיל בטורי סאטירה, כשהילד הופך למטרד: 'מה נעשה אתו בחופש הגדול'? או "חבל שאי אפשר להחזירו ליצרן'. לאחר מכן חדרו הדברים לטורים אחרים והכללה והצגתם כפושעים, חסרי-כבוד, שתיינים ומסוממים"... יצחק קדמן, יו"ר המועצה לשלום הילד, 2010 הארץ, חלק ב' עמ' 2
בין הרמה המושגית לרמה הקונקרטית: לא פעם ניסיתי לתאר לעצמי, איך הייתי מבינה את תפקידי כאם, לאחר לימודי המגדר. במחשבותיי, ברמה החשיבה המושכלת, ברמת ההכרה, וההצהרה, אני אומרת: "ברור שאני פמיניסטית"... ואילו, באינטואיציה, ברגשות שבעמקי ליבי, ברגעים של מצוקה, כעס וחרדה, מהדהד באוזניי קולה של אמי, ואני עדיין שבויה באותם מושגים ובדפוסי-ההתנהגות שבהם אני עצמי גדלתי, שורשי-אוויר, נימים סמויים המתחברים אל משקעי תרבות "הקבועים והנצחיים", שעוברים מדור לדור. "האם הפנמתי כראוי את לימודי המגדר"? "איך אני מוותרת בקלות על כל מה שלמדתי בבית הוריי"? "ומה אעשה מול הלחץ הקבוצתי של חברותיי ללימודים ולעבודה"? - לחץ להגיע להישגים ולמעמד, שאינו מאפשר לי להתחבר לצורך האמתי שלי. מה אעשה כאישה צעירה שרוצה לחדש, אך חוששת להסתכן – התנגשות ערכים קורעת אותי... אם אלך עם החידושים, אני מסתכנת באיבוד תמיכת המשפחה, אם אלך עם המנהגים המסורתיים – אני מפסידה הזדמנות לשנות את חיי, וגם את מקומי בחברה. לצערי אינני מכירה אלטרנטיבות נוספות. אני מנסה לגבש את עמדתי. ואני בוחנת שוב ושוב – מה בין האמירה, המחשבה, הרגש - והעשייה?
צעירות רבות כאלה, נישאות ויולדות – אך הן מתוסכלות מהמצב החדש שנוצר. בדיוק כשהילד צריך אותן, כשהוא בוכה, חולה, או סתם מצמיח שינים ולא ישן בלילות - הן נזכרות באפשרויות שהפסידו – כאשר נעשו אימהות. צעירות אלה נמצאות בין הרמה המושגית ה"משחררת" לבין הרמה הקונקרטית הקושרת אותן למציאות מסובכת: יש לי ילד – וזה טוב, ואני סגורה בבית – וזה רע".
ד"ר רוני הלפרן halperoni@013.net.il מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר, מתייחסת לכך במאמרה
"סדק במסיכת האימהות" בו היא כותבת:
"אני רוצה... להתבונן בנקודת הזמן ההיסטורית שבה הדיבור על הקושי הרב, על האמביוולנטיות, על חוסר האונים, על אובדן האני, על הזעם ועל הייאוש, שכרוכים בעמדת האם ובעבודה האימהית, היה מעשה של כפירה... ולהיזכר בעובדה שבמחוזות רבים זו עדיין כפירה"
הלפרין, מחזירה אותנו לתקופה מוקדמת שהזכרתי, לאותה התעלמות מהבעיה. במאמרה היא מצטטת ומנתחת את שירה של אסתר ג' חיים:
(קטע מן השיר)
"לספר 'איתמר פוגש ארנב'
לדבר בקול של הארנב
לקחת לבית שימוש לעשות פיפי
להחליף תחתונים ומכנסיים
כי הפיפי ברח
לחשוב על ראיון טלוויזיה עם סופרת חדשה
משכלת רגל על רגל
מדברת בכובד ראש
כותבת בחדרי מנזר ריקים
חושבת על משפחה
להפשיט בדרך לאמבטיה
לחשוב על די-די-טי
וביקור שורשים במחנה השמדה
להשפריץ מים על התינוק
לסבן
לעטוף." אסתר ג' חיים 1997 "רקדנית שחורה בלהקת יחיד"
על השיר הזה ועוד דומים לו אומרת הלפרין:
"הפער בין המציאות שמתגלה בשגרת חייה כאם לבין הפנטזיה – חושף את המתח בין הגוף שחויל למשימתו האימהית המכלה והבלתי מתכלה, שנגרס אל הרוטינה, שנשדד מחיותו וחיוניותו – לבין הגוף המבקש לחיות, לרגוש ולסעור...הפער בין הפנטזיה לבין תובענותן של משימות החיים כאם".
• כפי שמסכמת הלפרן:
"אל מול קולה של הסופרת, המדברת בכובד ראש, עולה כאן קולה של האם האובד בתוך הצורך לשעשע... קולה של האם... שמלווה את חניכתו של ילדה לעולם ולחוות תוך כדי כך את בידודה-שלה מן העולם". שם, הלפרן, סדק במסיכת האימהות עמ' 49
מול השיר של אסתר ג' חיים שמבטא רוך, קושי אכזבה וכמיהה, הניתוח והניסוח של הלפרין – מציגים את האימהות כמשימה בלתי אפשרית, ברוטאלית, פוגענית "שודדת" ומבודדת ...
זה בדיוק המקום בו הייתי מצפה להתמודדות אחרת עם הקשיים. אני מוצאת לנכון להדגים זאת בדבריה של אמנית ישראלית צעירה ומאוד מוערכת, שהיא גם אם חד הורית - סיגלית לנדאו:
"יש מעבר בעולם שלי לממשי, פחות למומצא ולבדיוני. יש נושא ויש נשוא. אולי זה קשור להולדה, לגידול ילד, לרגולריות, לקחת כל יום מהגן בארבע, דבר אמיתי עם צרכים אמיתיים וסדר יום .[...] אשר לנשיות ולאמהות...: "אני לא יכולתי להתייחס לזה עד שלא הייתי אמא, גם בהריון לא כל כך הבנתי את הדיל של נשים. המשימה שלי היתה, כנראה באופן לא מודע, לא להגיע לפינות שאמא שלי הגיעה בחיים. אחרי שנהייתי אמא בעצמי הבנתי יותר את האתגר של להיות אשה ולהישאר אמנית. וגם את הכוח האדיר שנשים יכולות לתת זו לזו בעשייה. ואני בעד נשים בכלל. הארץ, 18.4.2011 מלח הארץ, מאת אלי ערמון אזולאי
אני אישית יכולה להתחבר ולהכיל את המצוקה של ג' חיים, ועם זאת לדעת שיש גם מצבי אימהות אחרים. זו לא התמונה היחידה וגם לא הבולטת ביותר בסרט הזה. הצגת המשבר והקרע כמצב מוגמר... נראית לי המשך של אותה התעלמות מן הבעיה. קודם, בעבר, שיר כזה לא היה מגיע אלינו... אסור היה להתלונן, ומה עכשיו? משחררים לחץ? ומה קורה באמת בחיים, לא בשיר? איך מסייעים לאימהות האלה – הן הרי קיימות? לדעתי ההתפתחות של החשיבה הפמיניסטית, השינוי צריך להימשך. והלגיטימציה לדבר על אימהות צריכה להיות יותר משחרור-לחצים או פורקן של רגשות קשים... היא חייבת להוליך ליצירת אמצעים מרוכזים ב"קושי החדש" של האימהות בעידן הפמיניזם. לא ייתכן שדבר שהוא טוב וצודק יהיה בסתירה מוחלטת לצורך אמיתי ולרצון של נשים כה רבות.
אילו אני למדתי אצל הלפרין, אילו כאישה צעירה היו מציגים בפני את האימהות כפי שהיא מוצגת במאמר ובשירים, חוששתני שלעולם לא הייתי רוצה להיות אמא. אותי זה מפחיד! וממקום מאוד אישי אני גם יודעת מה הייתי מפסידה. הייתי אמא מאוד צעירה, וגידול הילדים היה לי חוויה של צמיחה וגדילה, ובעיקר לעונג גדול. הצגת ה"וויתור הנורא" שעל האם הצעירה לעשות כדי "לעמוד בתובענותן של משימות החיים - כאם" – נראה לי קשה ולעיתים מוגזם ולצערי, גם אינו מחויב המציאות. אני לא הייתי מבססת הכללה כזו על אימהות על פי השיר, ואין לי דבר נגד השיר, – הוא אכן מבטא סיטואציה קשה של הכותבת, אך הוא אינו מבטא מכלול הרגשות ובוודאי שאינו יכול לייצג את כלל האימהות. מבלי לפרט, אין לי ספק שהמצב החברתי, המעמד הכלכלי שהחברה לא מתייחסת אליו הם גורמים נכבדים לקושי להתמודד בכבוד עם אימהות.
הפרשנות שניתנה לשיר במאמר זה, יוצרת 'נבואה שתגשים את עצמה'. באותה מידה שחשוב לגלות אמפתיה והכרה בקשיים של אם צעירה, יש חשיבות בהצגת נקודות האור ומקורות להתפתחותה של אישה צעירה מתוך חווית האימהות. וכן, היא לעתים קשה מאוד, אך לעיתים קרובות היא חוויה מרוממת ומעצימה. בסופו של דבר גם אישה אוטונומית, משכילה ועצמאית היא חלק מהתרבות כולה.
נראה לי שלא ניתן להתעלם מן המתח שבין פמיניזם לטובת הילד. והנה, בעוד אני מתכוונת למציאת דרכים להיטיב עם הילדים – יחד עם המאבק לשוויון מעמד האישה, אני מוצאת את עצמי בעמדותיו של הימין שתוקף את הפמיניזם מטעמים כלכליים ודתיים. אני מתביישת להודות שאני משמיעה כמעט את אותה ביקורת, ואולי זו טעות אופטית? עלי להדגיש – הביקורת שלי נובעת ומיועדת להגנה על צרכי הילד. הדיון שלי מבחינתי - וכך אני מקווה שיתקבלו דברי - "אינו משנאת המן, אלא מאהבת מרדכי". חשיפת ההשפעות הקשות אינה באה להאשים ולקעקע את הפמיניזם או לשלול אותו - לא מדובר באצבע מאשימה, אלא מתוך אמונה שהעלאת המודעות לבעיות יכולה לתרום גם לנשים האימהות וגם ולילדים.
החזרת האימהות לשיח הפמיניסטי, תורמת לשיח יותר רגיש, הוגן ומורכב. יש בכך 'צדק פואטי' – וגם סיכוי ליצירת פתרונות שיקדמו את מעמד האישה, מבלי לוותר על אימהות.
אני מעוניינת לדעת יותר על חווית האימהות הפמיניסטית, היא נוגעת לנשים רבות מאוד וכמובן משפיעה על ילדיהן. סביר כי הרגישות של הבעיה גרמה סוג של שתיקה: "אל תעירו ואל תעוררו"... נראה לי שיש להתמקד בשתי בעיות שנראות לי קשות ומשמעותיות ביותר לעניינינו:
- השינוי הקיצוני והמהיר בדימוי האישה, ותפקודה במשפחה (שאלת האימהות)
- המגמות העיקריות של הפמיניזם והשלכותיהן על מצב הילדים ואיכות החיים שלהם.
במפתיע גיליתי שעל אף גלי המחקרים אודות נושאים רבים ומגוונים בפמיניזם, הנושאים שהזכרתי כמעט אינם נחקרים. אני רוצה לדייק: נכתב רבות על ההיבט הסוציולוגי והאנתרופולוגי, ותיאוריות רבות. אך כמעט שלא על ההיבט הסובייקטיבי (הפסיכולוגי), על נקודת המבט של האישה בשאלת האימהות. למיטב הבנתי, לא ניתן להתעלם מההשלכות של מצב זה על הילדים. גם אם על פניו נראה כי היא ממש מתפקדת "כמו אמא" לעוגמת הנפש והתסכול העמוק שהיא חווה, מוכרח להיות להם אימפקט כלשהו על הילד.
השיח הפמיניסטי נפתח לנושא זה, ומסתברת איזושהי יכולת להכיל את האימהות בתוך תהליכי השינוי.לסיכום, הפמיניזם – הוא מהפיכה חברתית חשובה ביותר בעולם הזכויות, שהביאה לשינוי מרחיק לכת במעמד האישה. באופן טבעי בתחילת דרכה, התרכזה המהפכה בהשגת מטרותיה תוך התעלמות מסוגיית האימהות. כשאומרים אימהות אומרים ילדים. גידול הילדים הוא ללא ספק התפקיד והעול המכבידים ביותר שהיו על כתפי הנשים. הכמיהה המוצדקת לשינוי במעמד האישה – נתקלה במחסום בעייתי, שאינו תלוי אידאולוגיה, והאידיאולוגיה אינה פותרת אותו, מחסום, שאינו רק תוצאה של הבניה חברתית אלא בעיה ממשית שיש לתת לה מענה – "מישהו צריך לגדל את הילדים!" ואין להתעלם מכך. ומכאן הצורך לייצר דפוסים חדשים שיתאימו לצרכים של האם המודרנית וגם לצרכי היסוד של הילד.
בהקשר זה , עולה בדעתי כי כולנו גם אלה המדגישים את זכויותיה ומעמדה של האישה, וגם אלה שממוקדים בזכויות הילדים – כבולים לעבר. ישנם הרבה "צריכים" כלומר דברים שנתפסים חיוניים – על פי מה שלמדנו וספגנו. ייתכן שהכבילות לעבר מקשה עלינו את ראיית האפשרויות החדשות. ייתכן שעל "צרכי היסוד של הילד" – ניתן לתת מענה שונה ממה שאנחנו מכירים. מכיוון ששני העניינים צודקים וחשובים – עלינו להפעיל רמה גבוהה של יצירתיות ומחויבות למטרה – ולהציע מענים שיאפשרו לילדים לגדול באושר ולנשים לממש את ייעודן. לא מן הנמנע ששינויים אלה ייעשו גם באמצעות חקיקה חברתית מתקדמת – עם הפנים אל המשפחה, ויכולת לפגוש את צרכי האישה ובעיקר את צרכי הילד ולגשר על הפערים. הרעיונות שכבר נשמעים 3 – אם כי עדיין רחוקים מיישום כוללים, בין היתר: "- חופשת לידה לגבר - מעסיקים יחויבו ביצירת מסלול-אמהות, שמאפשר להן לעבוד בחצי משרה ולצאת להפסקות הנקהולחופשות לידה מבלי שהדבר יחבל ביכולתן להתקדם בקריירה שלהן. - המדינה תציע מעונות יום מסובסדים לתינוקות וצהרונים מסובסדים בבתי הספר, שיציעו טיפול
בילדים עד השעה 7 בערב." דמיוני? ראו את החלטות הממשלה להלן:
•
• "חופשת לידה לגבר: החוק מאפשר לגבר לחלוק עם אשתו את חופשת הלידה. גבר רשאי לצאת לחופשת לידה חלקית, החל מהשבוע השביעי שלאחר הלידה, במקום אשתו, אם אשתו זכאית לחופשת לידה וויתרה בכתב על זכותה זו, וחזרה לעבוד.
•
• "הממשלה אישרה (2005) הצעת החלטה של משרדי התמ"ת והאוצר בנושא שילוב אמהות במעגל העבודה http://www.tamas.gov.il/NR/exeres/9F4B1752-2AB0-4B26-9300-B7B755CD62D7.htm
ההצעה למימון השירותים תוביל להגדלת היצע המקומות הפנויים במעונות היום והמשפחתונים; להשתתפות במימון צהרונים ומועדוניות לאמהות עובדות ולהורים יחידים עובדים;להגדלת הסבסוד הממשלתי הכולל לאמהות עובדות; להגדלת הסבסוד הממשלתי לילד השני ואילך ולהארכת שעות הפעילות במעונות היום והמשפחתונים.
"אז מה אעשה? קריירה או ילדים"? - כבר היום יש הצעות שיכולות לתת מענה טוב יותר לאמהות ולילדים. כפי שכבר הזכרתי הבניה חברתית – המקום שהחברה מייחסת לדברים יכול לקדם את המצב. רעיונות כאלה צריכים להתקבל בתחומי חיים שונים על מנת להביא לגישור בין המגמה לשוויון מעמד האישה ובין אמנת זכויות הילד.
קשה לי, אישית, להבין איך הצליחו נשים לגדל ילדים עצמאיים וחופשיים, כאשר הן מעולם לא טעמו את טעמה של חירות? היסטורית, נשים היו קבוצה מדוכאת ביותר, שעמסה על כתפיה תפקידים חשובים ביותר. למיטב הבנתי – מנקודת מבט עכשווית – כמו כן ברור לי שילדים "שלמו" ומשלמים עדיין את מחיר התסכול והזעם. בעבר היה זה מחיר השעבוד והסגירות והיום זהו מחירו של הקונפליקט, הפער שבין שוויון מעמד האישה (שחרור) לבין הורות ואמהות. על אף אלה ואילוצים אחרים, הולך ומשתפר מעמד האישה, והדימוי העצמי שלה, קבלה פתוחה ויצירתית של הפמיניזם יכולה לייצר דפוסי-הורות חדשים. כתופעה של שחרור יש לה אימפקט חיובי, שתומך ומקדם גם את מצב הילד, בדומה לכל מאבק שמקדם זכויות אדם. עלינו למצוא מענה לבעיה זו: אני חוזרת שוב על הציטוט, וקוראת אותו קצת אחרת, אולי בקריאה אופטימית יותר:"אני רוצה... להתבונן בנקודת הזמן ההיסטורית שבה הדיבור על הקושי הרב, על האמביוולנטיות, על חוסר האונים, על אובדן האני, על הזעם ועל הייאוש, שכרוכים בעמדת האם ובעבודה האימהית, היה מעשה של כפירה... ולהיזכר בעובדה שבמחוזות רבים זו עדיין כפירה". רוני הלפרין, 2009 ,סדק במסיכת האימהות עמ' 46 בתוך: עתון 77גיליון 341-342
רינה יצחקי
http://www.my-rights.org.il>
